13 אנימות איומות שהעולם פשוט צריך למחוק מהזיכרון

כַּמָה אנימה הופכים לקלאסיקה, אחרים הופכים למועדפים של פולחן ואז יש כאלה שמתרסקים כל כך חזק שהם משאירים מכתש במדיום עצמו. אלה התוכניות שהמעריצים עדיין מעלים בקולות שקטים את אלו שהפכו רעיונות מבטיחים לתקלות כואבות. בין אם דרך כתיבה איומה מבלבלת בימוי או קשתות דמויות כל כך מבלבלות שהן מרגישות כמו מתיחות הסדרות האלה השאירו את הצופים מייחלים שיוכלו להחזיר את זמנם.

הרשימה הזו לא עוסקת בכותרים בינוניים בצורה בלתי מזיקה. זה על אנימה שבזבזת את ההייפ שיבשה סיפורים אהובים או השאירה מעריצים מתוסכלים באמת. מעיבודים שהסגירו את חומר המקור שלהם לסדרות שחצו קווים אתיים לערך הלם 13 הכותרים הללו מייצגים כמה מהפספוסים הגרועים ביותר של האנימה ומופעים שהעולם לא יחמיץ אם הם ייעלמו לחלוטין.

פלטינה סוף

פלטינה סוף היה הכל הולך בשביל זה עם יוצרים ידועים הנחת יסוד מרתק ושפע של תנופת קידום מכירות. אולם ברגע שהסיפור ניסה ללהטט בין עומק פילוסופי ומחזה מלודרמטי, הוא התפורר מתוך שאפתנותו שלו. במקום מתח הצופים קיבלו ויכוחים ארוכים ודמויות שהתנהגו כמו רובוטים הקוראים כרטיסי רמז.

התוכנית סובלת גם ממשבר זהות טונאלי. זה רוצה להיות עצבני ועמוק אבל כל תנופה דרמטית נוחתת בכוח של דחיפה עצלה. פיתולי העלילה של האנימה מסתמכים יותר על ערך הלם מאשר על היגיון והאנטגוניסט כל כך קיצוני עד כדי כך שהוא מרגיש תלוש מפרודיה. עד הסוף פלטינום סוף נושאים מפוארים מרגישים חלולים במקום מעוררי מחשבה.

הכפר האבוד

הכפר האבוד מנסה למזג מסתורין אימה ודרמה פסיכולוגית, אבל התוצר הסופי מרגיש כמו חלום קדחת סוריאליסטי בלי שום כוונה להיות הגיוני. צוות השחקנים עצום אך כמעט אף אחת מהדמויות לא זוכה להתפתחות משמעותית. במקום זאת, הצופים נאלצים לשבת במזבלות אינסופיות של אקספוזיציות המתחזות לשיחות רגשיות.

גרוע מכך, ניסיונות הטרור של התוכנית קורסים לקומדיה לא מכוונת. מפלצות נראות מגוחכות המניעים משתנים בגחמה והתעלומה המרכזית נפתרת עם טוויסט שמרגיש כמו בדיחה פנימית. הסדרה אינה מותחת מפחידה או קוהרנטית, היא כיתת אמן כיצד שאפתנות ללא מבנה הופכת לכאוס טהור.

מטורף 2016

המעריצים חיכו שנים לחדש מטורף אנימה אבל מה שהם קיבלו הרגיש כמו אסון טכני. ה-CGI הוא קופצני נוקשה ולא טבעי באופן מפריע והופך את אחד העולמות המדהימים ביותר מבחינה ויזואלית של המנגה למשהו שדומה לקטע מתקתק של משחקי וידאו. קשה לקחת את המשקל הרגשי ברצינות כאשר דמויות זזות כמו דמויות פעולה לא מתפקדות.

העיבוד גם מחטב את הקשתות הגדולות הממהרות תוך דילוג על רגעי אופי קריטיים. נעלמו המתח והחוצפה של האווירה שמגדירים מטורף . במקום זאת, התוכנית מאלצת את הצופים לסבול סצנות אקשן מבולבלות ופסקול שמנסה יותר מדי לפצות על הוויזואליה חסרת החיים. למעריצים רבים של Berserk עיבוד 2016 הוא האכזבה הגדולה ביותר ברשימה.

ארץ לעולם לא המובטחת עונה 2

עונה 1 בנתה אז מותחן כמעט מושלם ארץ לעולם לא המובטחת עונה 2 לקחה את הרצון הטוב הזה והציתה אותו. במקום להתאים בקפידה את הקשתות המורכבות של המנגה, חביות האנימה דרך קווי עלילה מרכזיים במהירות מסחררת. דמויות וקשתות סיפור שלמות נעלמים ומשאירים שלד של מה שהנרטיב היה אמור להיות.

מה שנשאר מרגיש כמו סליל הדגשה שתפור יחד עם שכתובים של הרגע האחרון. התמורה הרגשית נופלת כיוון שחסרה הגדרה הכרחית והפרקים האחרונים מדלגים על שנים של פיתוח תוך דקות. התוצאה היא סוף כל כך מיהר שזה כמעט מרגיש חסר כבוד. המעריצים עדיין מתאבלים על מה העונה הזו ארץ לעולם לא המובטחת יכול היה להיות.

One-Punch Man עונה 3

עד השעה איש אגרוף אחד הגיע לעונה 3 כל האנרגיה והתזמון הקומי החד שגרמו למקור האגדי התאדו. ההומור נוחת רך יותר, הקרבות מרגישים שטוחים יותר והאנימציה כבר לא נושאת את היתרון הסאטירי של התוכנית. מה שהיה צריך להיות נפץ מרגיש עכשיו מאולף בצורה מאכזבת.

הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר עקביות. איש אגרוף אחד סצנות עונה 3 מתנדנדות בפראות בין מלוטש למחוספס עד כאב מה שמקשה להישאר שקוע. בקשתות הדמות חסרות אגרוף רגשי והקצב נגרר עד כדי עייפות. מה שהיה פעם פרודיה טריה על גיבורי-על נראה כעת כמו הצגה שנאבקת לחקות את הקודמים שלה.

ילדה וכלב השמירה שלה

ילדה וכלב השמירה שלה צולל עם ראש לטריטוריה רומנטית בעייתית ולעולם לא מוצא את דרכו החוצה. במקום להציע פרשנות משמעותית היא זוהרת התנהגות רכושנית וחוסר איזון כוח. מערכת היחסים הראשית היא לא נוחה במקרה הטוב וחסרת אחריות במקרה הרע מה שקשה למצוא את הדמויות או ליהנות מהאינטראקציות שלהן.

גם הנרטיב לא עוזר. הוא נשען בכבדות על קלישאות מבלי להוסיף שום דבר חדש שהופך את מה שיכול היה להיות רומנטיקה חתרנית למצעד טרופים מיושן. עם דרמה מאולצת וקונפליקט רדוד ילדה וכלב השמירה שלה מרגיש כמו שריד לז'אנר שהתפתח הרבה מעבר לסוג הסיפור הזה.

השכרה-חברה

השכרה-חברה מתסכל צופים רבים כי להנחת היסוד היה פוטנציאל אמיתי. במקום זאת הסיפור הופך ללולאה חוזרת של קבלת החלטות לא בשלה ואי הבנות מאולצות. הנסיגה המתמדת של הגיבור וחוסר ההחלטיות מקשה על הזדהות איתו, לא משנה איך הנרטיב מנסה להצדיק את התנהגותו.

הסדרה גם גוררת את מערכות היחסים שלה החוצה עם מעט התקדמות. דמויות חוזרות לעתים קרובות לנקודת ההתחלה לאחר כל פריצת דרך רגשית וגורמת לכל קשת להרגיש חסרת טעם. במקום לחקור את הצמיחה, התוכנית נשענת על מלודרמה וקומדיה מביכה. עד הסוף אפילו מעריצים מסורים נאבקים להישאר מושקעים.

כתר אשם

מדהים מבחינה ויזואלית אבל הרסני מבחינה נרטיבית כתר אשם היא ההגדרה של פוטנציאל מבוזבז. התוכנית מתחילה בהבטחה אך מתפרקת במהירות בגלל מניעים לא יציבים של הדמות ועלילה שעוברת מוטציות כל כמה פרקים. נושאים של זהות מרד והקרבה מתבלבלים מתחת לשכבות של פיתולים מאולצים וסמליות מוגזמת.

האפיון של הגיבור מחמיר ככל שהסיפור מתקדם והופך את החלטותיו לאי-רציונליות יותר ויותר. דמויות צד מוצגות רק כדי להיעלם ורגעים רגשיים מרגישים מיוצרים ולא מרוויחים. הסדרה כל כך מנסה להיות אפית שהיא שוכחת להיות קוהרנטית ומשאירה אחריה בלגן יפה אך מתסכל.

Akame ga Kill!

Akame ga Kill! משווקת את עצמה כחושך סדרת אקשן חתרנית אך מסתמכת במידה רבה על טקטיקות הלם במקום סיפורים משמעותיים. מקרי מוות של דמות הם תכופים אך לעתים רחוקות משפיעים מכיוון שהנרטיב אינו משקיע מספיק זמן בפיתוח קשרים משמעותיים. במקום זאת הטרגדיה הופכת לגימיק ולא לכלי לעומק רגשי.

גם הקצב פועל נגדו. המופע קופץ בין קרבות אינטנסיביים והומור מביך שיוצר צליפת שוט טונאלית. נושאים מורכבים כמו מוסר ושחיתות פוליטית מושטחים לכדי קונפליקטים פשטניים שגורמים לסיפור להרגיש רדוד. למרות הנחת יסוד חזקה הביצוע משאיר הרבה מה לרצוי.

Engage Kiss

בְּעוֹד Engage Kiss מנסה לערבב אקשן על טבעי עם דרמה רומנטית התוצאה מרגישה לא ממוקדת. העלילה מציגה רעיונות מסקרנים אך אף פעם לא מתחייבת אליהם בשינוי מתמיד בטון בין קומדיה להימור רגשי כבד. חוסר העקביות הזה מקשה על השקעה מלאה בדמויות או בעולם.

מערכות היחסים סובלות יותר מדי בהסתמכות על אי הבנות מתוכננות וטרופים עייפים. במקום לחקור דינמיקה עמוקה יותר, הסדרה נשענת על שירות מעריצים ודרמה מוגזמת. יחד עם קצב מבולגן, ההופעה בסופו של דבר מרגישה כמו אוסף של מושגים שלעולם לא מתחברים לגמרי.