הסוף של בית דינמיט אינו הבעיה האמיתית שלו
של קתרין ביגלו בית של דינמיט הוא להיט בנטפליקס וזה מעורר כמה תגובות חזקות. לאחר שיצא מפסטיבל ונציה עם כמה מהבאזז של כל סרט שם, המותחן על תגובתה של ממשלת ארה"ב לטיל גרעיני שנכנס בהפתעה ספג מעט מכה בקרב המבקרים כאשר הוא הפך זמין יותר. כעת, כאשר הוא זמין להזרמה ונמצא במקום הראשון ב-10 הסרטים המובילים של נטפליקס להיום, אותם דיונים מתקיימים בקרב הקהל הרחב.
הרבה מהשיחה התמקדה בית של דינמיט הסוף של שבאמצעותו לא ניתן למנוע מה-ICBM הנכנס לפגוע בעיר שיקגו. בסופו של דבר יוצרי הסרט מחליטים לא להראות מה קורה - לא ברור אם ראש הנפץ הגרעיני שפוצץ כתקלה הועלה כאפשרות מוקדם יותר בסרט ואיננו רואים כיצד הנשיא בוחר להגיב על רקע ההצעות הסותרות של יועציו. לאחר כמה צילומים של דמויות שהגיעו ל-Raven Rock, המתחם הצבאי עם בונקר תת-קרקעי ענק ומפקדו של אנתוני ראמוס של Fort Greely מתמוטט על ברכיו, הסרט מגלגל קרדיטים.
עונת jujutsu kaisen
להגיב לזה בתסכול זה מובן אבל אני לא חושב שהסוף עצמו הוא באמת הבעיה. זה פשוט מרגיש כמו זה.
מבנה הסיפור של בית דינמיט מפעיל לחץ רב מדי על הסוף
אפילו עם כל הוויכוחים אני חושב מַדוּעַ הסרט מסתיים כך הוא די ברור. בית של דינמיט מציג את התרחיש שלו לקבוצת דמויות שבמקרים רבים קיימות כדי להתמודד עם המצב המדויק הזה וצופה איך הן מצטמצמות לתגובות האנושיות ביותר. הסרט בונה על כך שהנשיא נאלץ לבחור להראות לנו את חוסר האפשרות של בחירה כזו ואז שולל מאיתנו את ההחלטה לראות את בחירתו כדי לאלץ אותנו להרהר במה אָנוּ יעשה. בעולם אידיאלי שחוסר הסגר רודף אותנו. אנחנו לכודים באימה של מה שעלול לקרות בגלל הוודאות של מה שכן, וכשהאמונה שלנו במערכות המגנות עלינו מפני תקיפה גרעינית מומסת, אנו מרגישים השראה להתייחס ברצינות להפצת נשק. זו מטרה נעלה לסרט מתח כמו זה ו אני לא חושב שמראה לנו את הפיצוץ או מה שקורה אחרי זה היה משיג את זה טוב יותר.
זו הדרך לסוף שצריך להשתפר. אם אנשים מרגישים מתוסכלים בית של דינמיט זה בגלל שהסרט יוצר ציפיות נרטיביות שבסופו של דבר מציפות כל רגש אחר.
הבן שלנו
התסריט משחזר את אותן דקות מקבוצות שונות של נקודות מבט שלוש פעמים וזה משנה מהותית את היחס שלנו לסיפור. לכל התקדמות עלילה יש רצון מובנה לדעת מה קורה אחר כך וייתכן שהתחושה הזו ניזונה יפה אל חוסר הוודאות המצמרר של הסוף. אבל עצירה רגע לפני שהטיל פוגע ואיפוס פעמיים יוצר את הצורך בכך לְבָסוֹף לדעת מה קורה - הבחנה מכרעת. עכשיו במקום סרט שיגמר בצורה מעורפלת זה כמו תוכנית טלוויזיה שמתבטלת לפני שהתעלומה המרכזית נפתרה.
גם ההרכב של הסרט תורם לתסכול הזה. מספר אנשים בפנים בית של דינמיט צוות השחקנים של מקבלים תפקידים בולטים הודות למבנה הסיפורים אבל מספר פרצופים מוכרים לוהקים גם לחלקים שבקושי הולכים לשום מקום. וזה כשלעצמו משאיר ציפיות לא ממומשות שגורמות לסיפור להרגיש לא שלם.
הזרמת אופנהיימר
אני אוהב כשקייטלין דבר מופיעה בסרטים כמו הבחור הבא, אבל למה בכלל להראות את בתו של שר ההגנה במהלך שיחת הטלפון שלהם אם לא לתת לנו דמות עוגן להשמדת שיקגו? כתבת CNN של וילה פיצג'רלד נמצאת בסרט כל כך מעט עד ששכחתי אותה עד הסוף, אבל החזרה לפקיד ה-FEMA של מוזס אינגרם כשהיא מגיעה לרייבן רוק רק מדגישה עד כמה היא לא ניצלה.
לעבוד כמו שצריך סוף זה דורש תחושה של סופיות פתוחה אֲבָל המבנה של הסרט משאיר אותנו עם תחושה שיש אָמוּר להיות יותר. אני לא חושב שכל סוף חלופי יכול היה להתייחס לתחושה הזו חוץ מקטע רביעי שלם שהיה מקלקל את מה שהסרט ניסה להשיג.
